עד שנת 2030 צפויה אוכלוסיית העולם לגדול בכמיליארד נפש ולמנות כשמונה מיליארד תושבים. 97% מגידול זה באוכלוסייה מיוחס למדינות מתפתחות. עם זאת, ממוצעים כלל-עולמיים מצביעים על כך שאנשים חיים זמן רב יותר ומספר הילדים הממוצע למשפחה יורד, כך שצפוי כי הפלח הצומח ביותר באוכלוסייה יהיה זה של בני ה-65 פלוס. בשנת 2030 צפויים להימנות עם אוכלוסייה זו 390 מיליון בני אדם יותר מאשר בשנת 2015. קצב השינוי שונה באזורים שונים. אוכלוסיית אפריקה מפגינה את הצמיחה המהירה ביותר והיא אמורה להכפיל את עצמה עד שנת 2050, אוכלוסיית אירופה צפויה להתכווץ והפריון באמריקה הלטינית יישאר גבוה מהתמותה. הגיל הממוצע ביפן בשנת 2050 יהיה 53 לעומת ניגריה, שם הוא יהיה 23.
ה- Baby Bust – מגפת הקורונה גורמת לשיעורי הילודה ברחבי העולם לצנוח. מגמות הילודה בעולם ובארץ,[17] אלו הנצפות כרגע ואלו החזויות בעקבות משבר הקורונה, המסתייעות בין היתר בבחינה של דפוסים היסטוריים, מלמדות שמגפת הקורונה עשויה להביא עמה שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת, להאיץ מגמות של נסיגה בילודה ברוב העולם, ולהשפיע בכך לטווח הארוך על הכלכלה העולמית. התופעה המכונה בייבי באסט (Baby Bust), שמשמעותה הפוכה מזו של הבייבי בום, הולכת ומחריפה, עד כדי צמצום הילודה במחצית ממדינות העולם, שממילא נתוני הילודה שלהן ממוקמים מזה זמן רב מתחת לשיעור התחלופה (קצב הילודה נמוך מ-2.1 ילדים למשפחה מצמצם את האוכלוסייה). נסיגת הילודה מסכנת את הצמיחה הכלכלית, מכיוון שבהיעדר אנשים צעירים בגיל העבודה אין מי שיפרנס את המבוגרים שפרשו, ולכן יש הטוענים שהמשבר כלל אינו כלכלי אלא דמוגרפי.
מעבר לכך, הקורונה הובילה למשבר כלכלי מהחמורים ביותר במאה האחרונה, ואירועים מסוג זה תמיד מביאים בעקבותיהם ירידה בשיעורי הפריון והילודה. נתונים אמפיריים ראשונים מפריכים את הרעיון להיתכנות של בייבי בום בעקבות הסגרים. בסקר שנערך בכמה ממדינות האיחוד האירופי: איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד ובריטניה, בקרב בני 34-18, ציינו רוב המשתתפים כי הם מתכננים לדחות או לבטל הולדת ילדים. בבריטניה, שנפגעה מאוד מהקורונה וסבלה מסגר ארוך במיוחד, 58% מהצעירים, השיעור הגבוה מבין המדינות שנבדקו, מתכננים לדחות הולדה, ו-19% ביטלו כליל תוכניות להוליד ילדים. לפיכך, רק 23% מהצעירים הבריטים ימשיכו לנסות ללדת למרות המגפה. 36% מהאיטלקים ו-29% מהספרדים אמרו כי נטשו תוכניות להוליד ילדים, וחצי מהספרדים אמרו שידחו ילודה. המגמה בולטת במיוחד במדינות שבהן המשבר הקודם, של תחילת העשור, הוליד אבטלת צעירים גבוהה מאוד. ש מחברי המחקר מציינים כי אחת הסיבות לכך היא הסגרים שהרחיקו בין צעירים רבים לבין הוריהם, הסבים, שעליהם הם מסתמכים לצורך עזרה בטיפול בילדיהם, כך שהקורונה חידדה את העובדה שקשה לגדל ילדים בלי עזרה מהמשפחה ובלי להיפגש עם חברים. מחברי המחקר האירופי ממליצים לממשלות לעודד את הילודה, באופן בהול ומיידי באמצעות תמיכה בצעירים, בפרט בנשים, באמצעות תעסוקה, שהיא הכרחית לחיזוק ההתאוששות הכלכלית, להפחתת הסיכון לעוני בקרב משפחות צעירות ולתמיכה בפריון.
גם במכון המחקר האמריקאי ברוקינגס, המתבסס על מגמות שאותרו ב-2007-2009, וכן על מידע מתקופת למגפת השפעת הספרדית ב-1918, מעריכים כי המשבר יגרום להפחתה של 500,000-300,000 לידות ב-2021 בארה"ב. ילדים הם אמנם מקור לשמחה ולאהבה, אבל גם למעמסה כלכלית, ולכן מצב חירום בריאותי או מיתון קשה תמיד משפיעים לרעה על הילודה. במצבי סגר ובהיעדר עזרה כלשהי, קשה מאוד לשלב עבודה עם טיפול בילדים, מה גם שאנשים לחוצים בזמן, בכסף, מוטרדים מהמצב הפוליטי והאווירה הכללית של חוסר ביטחון כלכלי ובריאותי, תורמת על כן לסטרס ולעלייה בבעיות בתחום בריאות הנפש. סטרס, כידוע, אינו מועיל לבריאות, לא כל שכן במצבי היריון ולידה, אך גם מעבר לרמה הגופנית גרידא, גם אם נניח שהמגפה תסתיים בקרוב, הרי התמודדות עם השלכותיה הכלכליות, כגון מיתון ואובדן הכנסה, תדרוש שנים של התאוששות, כך שההשלכות על שיעורי הילודה צפויות להיות ארוכות-טווח. זאת ועוד, סביר שהקורונה תשפיע גם על שיקולים של בחירת מקצוע, של שינוי בביקוש למקצועות מסוימים, וגם הפחתת מספר הילדים באזורים מסוימים תיצור ביקש מופחת לבתי ספר ולמורים. אין ספק שהדבר ישפיע גם על הכיוון הפוליטי, שמגמות מסוימות בו עשויות להיות דומיננטיות יותר, כפי שאירע בשנות ה-60, בהשפעת דור הבייבי בום, אם כי עדיין לא ניתן להעריך לאיזה כיוון ייטו השינויים.
החוקרות דטלינג וקירני חישבו כי עלייה של אחוז אחד (1%) בשיעור האבטלה גורמת לירידה של 1.4% בשיעור הילודה. מחקר מ-2016 הראה כי עלייה של 1% באבטלה המקומית (מדינות בארה"ב) מפחיתה ב- 2.2%-0.9% את שיעור הילודה. לפי מחקר מ-2010, נשים שבני זוגן פוטרו במהלך הנישואים, ילדו פחות ילדים. ירידה לא-הפיכה בילודה נגרמת בשל הזמן הרב הנדרש להתאוששות לאחר תקופת מיתון, ועובדה היא שככל שהמיתון עמוק וממושך יותר, כך הוא מוביל לירידה ממושכת בהכנסה של משקי בית, שנמשכת לעיתים לאורך כל החיים, משום שאלו הנפלטים ממעגל העבודה אינם מצליחים לחזור אליו.
על פי החישוב של דטלינג וקירני, צפויה ירידה של כמעט 10% בשיעור הילודה בשל הקורונה. יותר צעירים ימשיכו או יחזרו לחיות עם הוריהם וידחו החלטות להקים משפחה, מה שיאיץ את הדיכוי הדמוגרפי בכל המדינות המערביות. המילניאלס, ילדיהם של בני דור ה-Y הפגינו עוד בטרם הקורונה דפוסים של התבגרות מאוחרת, נטייה להתחתן פחות, להישאר בבתי ההורים ולדחות הקמת משפחה. אותם ילדים שגדלו בתנאי רווחה, וכשבגרו נסעו לחו"ל ולמדו כל מה שמתחשק להם, לרבות מקצועות לא מעשיים, מאוימים כעת מעצם הרעיון לגדל ילד בתנאי מצוקה חומרית. עם כל זאת, חשוב לציין כי לצד הבעיות שהביאה עימה הקורונה, נשמעות עדויות לא מעטות שלפיהן תקופות השהות בבית תרמו גם ללכידות ולקשר המשפחתי, הודות להתנסות בחוויות ובסיטואציות מהנות בחיק המשפחה, שלא היו אפשריות עד כה.
הבעיה הדמוגרפית שבמיקוד, קצב גידול האוכלוסייה, היא אחד הגורמים הקובעים את זרמי ההגירה. במספר גדל והולך של מדינות ימשיכו לראות עלייה מתמדת במספר הקשישים, הן במונחים מוחלטים והן כאחוז מכלל האוכלוסייה. מדינות שיש להן טכנולוגיה והון זמין אך ללא אוכלוסיות עבודה דינאמיות, יצטרכו לאמץ מדיניות ציבורית כדי לפצות על כוח העבודה החסר. סוגי המדיניות שיינקטו יהיו תלויים בקצב ההזדקנות ובדפוסי החיים ובמנהגים בחברות השונות. מדיניות מעין זו יכולה לכלול תמריצי חיסכון לקידום השקעות יצרניות, השתתפות גדולה יותר של נשים בשוק העבודה, רפורמות במערכת הפנסיה, חיזוק מערכות ההגנה החברתית וקליטה ושילוב של גלי הגירה באוכלוסיית המקום.
גלובליזציה דמוגרפית ביחס לגלובליזציה כלכלית ופיננסית. מדינות יידרשו להתמודד עם אתגרים הולכים וגדלים כדי למצוא איזון בין הפנסיה, הבריאות והטבות נוספות הניתנות בדרך-כלל לגמלאים ובין ההשקעות שיידרשו לטובת הדור הצעיר. איזון כזה צריך להתבטא במתן תמריצים למבוגרים להישאר זמן רב יותר בשוק העבודה, וכן בהפקת תועלת מקליטת גלי ההגירה אל תוך המדינה, בהנחה שאלו ימשיכו, כנראה, לתרום לגידול האוכלוסייה במדינות המפותחות. ואולם, לצד תרומת ההגירה לכלכלות המדינות המפותחות, היא מובילה למתח חברתי ופוליטי מוגבר. כך לדוגמה, אחד המניעים המרכזיים בדיון הלאומי סביב החלטת בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי (יוני 2016), היה נושא ההגירה. ה"הצפה" של אירופה בהמוני פליטים, הנמלטים ממלחמות, מאירועי אקלים קיצוניים וגם באלו ש"רק" מעוניינים לשפר את תנאי חייהם, לצד ההתנגדות להגירה של רוב האוכלוסיות המקומיות, מקשה מאוד על יצירת האיזון הרצוי לטובת כל הצדדים. המגמות הדמוגרפיות ביבשת אפריקה תימשכנה לאורך 30 עד 50 השנים הבאות, מאחר והילדים כבר נולדו, אך תוצאותיהן יורגשו רק בטווח הארוך יותר. בינתיים, עד שנת 2050 יהיו להזדקנות העולמית השלכות מרחיקות לכת. ההערכה היא כי ב-82 מדינות לפחות, הגיל של 20% מהאוכלוסייה יהיה 65 ומעלה. לשינויים אלה במבנה הגיל של מדינות יהיו השלכות משמעותיות על מסלוליהם הכלכליים והחברתיים ועל הקצאת המשאבים והמדיניות הציבורית.
תרשים 6 היחס שבין העובדים לפורשים[18]
לחיות יותר עולה יותר: השלכות לפנסיה ולמידה לאורך החיים – ככל שהאוכלוסייה מזדקנת, צעירים צריכים לעבוד שנים רבות יותר ולחסוך יותר ממשכורתם כדי שיוכלו להרשות לעצמם פרישה תוך שמירה על רמת חיים דומה. ככל שהפרופיל הדמוגרפי משתנה, מחזור החיים הליניארי המסורתי של חינוך, עבודה ותעסוקה מופרע יותר ויותר, וגורר אחריו גם שינוי של מודלים עסקיים. לממשלה ולעסקים יש תפקיד מרכזי בעידוד עובדים מבוגרים להמשיך להשתייך אל כוח העבודה. אפשר להניע תהליך כזה באמצעות יצירת גמישות רבה יותר במודל העבודה המסורתי, מתן תמריצים כספיים, רפורמה בכללי הפנסיה, ואפילו עיצוב מחודש של מפעלים דוגמת BMW, שהתאימה את מפעליה לעובדים מבוגרים. כמו כן, נדרשת השקעה בהכשרה מחודשת לשם פיתוח כישורים חדשים ובקידום למידה לאורך החיים שתסייע לאנשים לרכוש מיומנויות חדשות, למשל באמצעות "חונכות הפוכה", כך שמבוגרים יוכלו ללמוד כישורים דיגיטליים מעמיתיהם הצעירים.
לכידת היתרונות של כוח עבודה מבוגר – ההשפעות של מגמת הזדקנות האוכלוסייה יבלטו בייחוד באירופה, באסיה ובאמריקה הלטינית. אם בעבר היחס הממוצע היה קשיש אחד ל-9 בוגרים, הרי שהיום יחס זה הוא 4 בוגרים לקשיש אחד, וב-2030 מול כל קשיש יעמדו שני מבוגרים בלבד (במפורט בתרשים 6). ואולם קיימת שונות רבה בין המדינות: עד 2050 יהיו ביפן 1.5 אנשים בגיל העבודה על כל קשיש, ולעומת זאת בניגריה יחס יהיה 15 עובדים לקשיש אחד (כמתואר בתרשים 6). גידול האוכלוסייה המזדקנת מטיל עומס על הכלכלות, אך הוא גם עשוי להציע פתרון. התמודדות מידית עם המחסור הזה תדרוש השתתפות רבה יותר בכוח העבודה של שתי קבוצות: נשים והקשישים עצמם. נמצא שהשתתפות רבה יותר בכוח העבודה של אנשים בסוף שנות החמישים ועד שנות השישים והשבעים לחייהם, עשויה להשפיע משמעותית על התוצר, ושהביצועים היחסיים של כ-34 כלכלות במדינות ה-OECD, הרותמות את כוחם של עובדים מבוגרים, תורמים לעליית התוצר בטווח הארוך. מדינות עם ביצועים נמוכים יחסית יכולות להשיג יתרון משמעותי על ידי התאמת שיעורי התעסוקה באמצעות העסקת מבוגרים.
מדינות יצטרכו ליישם מדיניות נועזת כדי לעודד השתתפות רבה יותר של נשים וקשישים בכוח העבודה, לעודד ולקלוט רמות הגירה גבוהות יותר ולהעצים את כוח העבודה הרב-דורי הקיים. אוכלוסיית העובדים מעולם לא הייתה מגוונת כמו בתקופה הנוכחית.[19] ההרכב הדורי של כוח העבודה העולמי הנוכחי כולל עד חמישה דורות שונים: הדור השקט (ילידי 45-1928); הבייבי בומרס (ילידי 64-1946); דור ה-X (ילידי 1980-1965); דור ה-Y (ילידי 96-1981); ודור ה- Z (ילידי 1997 ואילך). לילידי כל דור מקרב הדורות הללו יש ציפיות מחייהם הפרטיים והמקצועיים, שהם ייחודיות רק להם. הם מביאים לחברה חוויות חיים, קולות וערכות מיומנות שונות מאלה שמביאים עימם הדורות האחרים. חשוב לאנשים בתפקידי מנהיגות להיות מודעים לתכונות וליכולות של כל דור, והם צריכים לזהות את האסטרטגיות השונות המתאימות לכל קבוצה על מנת להפיק ממנה את המיטב. העצמת צעירים קריטית להתמודדות עם אתגרים חברתיים – האוכלוסייה העולמית צומחת במהירות, בעיקר באזורים מתפתחים. אפריקה תוסיף 850 מיליון עובדים חדשים לכוח העבודה שלה עד שנת 2050. האוכלוסייה הצעירה מאפריקה היא דיבידנד דמוגרפי, אך צעירים הם יתרון רק אם יוכלו לייצר עבורם מספיק מקומות עבודה.
כוח עבודה בתנועה – לבני המילניום (ילידי 1995-1980) ציפיות גבוהות יותר להשתלב בעבודה בחו"ל מאשר לעמיתיהם המבוגרים. במחקר שנעשה בנושא ציינו צעירים – 93% באפריקה, 81% באמריקה הלטינית ו -74% במזרח התיכון – כי היו רוצים לעבוד מחוץ למולדתם בשלב כלשהו בקריירה המקצועית שלהם. אם בעבר נטו כישרונות צעירים לנדוד ממזרח למערב, הרי כיום, שוק גלובלי ומרושת מציע מעברים לכל הכיוונים ופעילות בסגנון חדש, כגון עבודה וירטואלית באמצעים מקוונים, עצמאיים נותני שירות, נסיעות עסקיות ממושכות ותקופות עבודה ממוקדות פרויקט.